1. תביעה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
2. ואלה העובדות העיקריות הצריכות לענין:
א. התובע, מר
CHENG JIE (להלן - "התובע") אזרח סיני, המועסק באמצעות חברת כח אדם, פתח חשבון בבנק הדואר (להלן - "הדואר" וה- "חשבון").
ב. בתאריך 26.07.11, התייצב מאן דהוא בסניף הדואר בשכונת דורה בנתניה, ומשך מחשבונו של התובע סכום של 10,000 ש"ח. (להלן: "המשיכה הראשונה").
למחרת היום, ב- 27.7.11 שוב התייצב מאן דהוא, בסניף דואר בקרית מטלון, בפתח תקוה, ומשך מחשבונו של התובע סכום נוסף של 23,000 ש"ח. (להלן: "המשיכה השניה). מסיבות שלא הובררו, התובע טען ששתי המשיכות בוצעו בסעיף הדואר באשקלון. שוברי המשיכה אינם תומכים בטענה זו.
סכום שתי המשיכות עלה איפוא, לסך כולל של 33,000 ש"ח.
ג. התובע טוען כלפי הדואר: "שלא פעל בזהירות ולא טרח לאמת את פרטי התובע, ובכך מסר שלא כדין לאחר, כספים השייכים לתובע" (סעיף 18 לתביעה).
ד. התובע טען גם, שהדואר: "פעל בניגוד להוראות החוק והנוהל התקין בענין".
ה. עוד טען התובע, ש"הנתבע התרשל באופן חמור בחשבון התובע". סעיפים 19 ו- 20 לתביעה.
ו. בכתב התביעה לא פורט מהי הרשלנות המיוחסת לדואר ואיזה הוראת חוק או איזה נוהל תקין לא קוימו. גם בסיכומיו כתב התובע (בסעיף 1) כי:
"עניינה של תביעה זו הינה (כך במקור - י.ט) בהפרה בוטה של הנתבע את חבותו כלפי ציבור לקוחותיו, תוך התנהלות רשלנית אשר בגינה נגנב כספו של התובע"
מהי ההפרה הנטענת, וכיצד התבטאה אותה התנהגות רשלנית, שהובילה לגניבת כספו של התובע - סתם הכותב ולא פירש. כך, כאמור בסעיף 1 לסיכומי התובע, וכך גם בסעיפים 17 ו- 27. טענת הרשלנות נטענה ברמה של "כותרת" ללא שלוותה בהסבר בדבר הרשלנות הנטענת. כך כאמור בכתב הטענות, כך בסיכומים וכך גם בתצהירו של התובע. שם (בסעיף 17) טען התובע, שהבנק "לא פעל בזהירות ולא טרח לאמת את פרטי המושך ובכך מסר שלא כדין לאחר - כספים השייכים לי".
3. בשלב זה אניח לטובת התובע, שאכן מאן דהוא אחר, משך מחשבונו את הסכומים האמורים. השאלה המשפטית הטעונה הכרעה היא, מהם גדרי אחריותו של הדואר כלפי התובע, והאם הדואר חרג מחובת הזהירות שבה הוא חב כלפי התובע.
4. כידוע, בנק חב חובת זהירות כלפי לקוחו. רמת הזהירות המוטלת עליו, הינה לנקוט כל אותם אמצעי זהירות שבנק סביר היה נוקט בנסיבות הענין. "אמצעי זהירות אלה משתנים על פי הנסיבות. יחד עם זאת, ניסיון החיים מצדיק יצירתן של הכללות שונות שהן ביטוי קונקרטי, ברמות הפשטה שונות, של השיקולים השונים, שיש להתחשב בהם בקביעת רמת הזהירות. הן מתחשבות בהסתברותו של סיכון אפשרי, בהוצאות הנדרשות מהבנק ומלקוחו למניעת הסיכון, בחומרת הנזק (לבנק וללקוח), בערך החברתי של הפעילות הנעשית באמצעות הבנק, וביכולתם של הבנק ושל הלקוח למניעת הסיכון או לפיזורו".
ראו: דנ"א 1740/91
בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט פד"י מז' (5) 1, 85 ו- ז.
(להלן: "פרשת פרוסט").
אבל, ראוי לה שתזכר גם דעתם של השופטים שהיו בדעת מיעוט באותה פרשה (השופטים א. מצא ו- א. גולדברג). על פי דעת המיעוט "בנק אכן חייב חובת זהירות כלפי לקוחו,
אך גם
לקוח חב חובת זהירות כלפי הבנק. החובות הן הדדיות, ומקורן, בראש ובראשונה, בחוזה
בין השניים.
ביחסים שביניהם חלה דוקטרינת האשם התורם. דוקטרינה זו בנויה אל תוך חובת הזהירות הרשלנית ולאן, אשר תלך זו - אף זו תלך". (שם, עמ' 64 ג-ד). (ההדגשה שלי - י.ט). ההנחה היא, שאדם חב חובת זהירות כלפי הבנק שבו מתנהל חשבונו ושחובה זו מתבטאת לפחות בכך, שהוא צריך לשמור על אמצעי הזיהוי שבו הוא מזדהה בבנק.
5. כאשר לקוח - כל לקוח, של כל בנק - מבקש למשוך כספים מחשבונו המתנהל בבנק - הוא נדרש להזדהות בפני פקיד הבנק. יוצא מכלל זה, כאשר הלקוח מוכר אישית לפקיד הבנק. כאשר אין הכרות כזו - לקוח שאינו נושא תעודת זהות ישראלית, יזדהה באמצעות דרכונו.
הלקוח גם נדרש לציין בפני פקיד הבנק, מהו מספר חשבון שממנו מתבקשת משיכת הכספים.